בסוף יהיה פה צלול

כל שנה אנחנו בודקים את "מצב הים" בהקשר של פרמטרים שונים. השנה התמקדנו בקשר הכלכלי שבין הטבות המדינה למפעלי תעשייה לבין ניצול משאבי הסביבה על ידי מתן היתר לפליטת מזהמים.

זיהום ים וזיהום נחלים פוגעים באופן ישיר בבריאותם של אלה הבאים איתם במגע -כל מי ששוחה, גולש, מתרחץ ומשחק להנאתו. העובדה שמפעלים מזהמים זוכים להטבות מפליגות מהמדינה הופכת למטרידה עוד יותר כאשר מלבד המחיר הסביבתי והבריאותי אותו משלם הציבור, קיים גם מחיר כלכלי בדמות הפניית כספי ציבור ומשלמי המיסים לטובת חיזוק התעשייה: עובדה הגורמת לציבור לשלם מחיר כפול, למעשה.

המדיניות העכשווית, שכוללת מתן הטבות למפעלים תעשייתיים אשר מזרימים את שפכיהם אל הים, מספקת תמריצים לניהול כושל של משאבים ימיים וחופיים. זאת משום שמפעלי תעשייה אשר משקיעים את מיטב מרצם וכספם לטובת שיפור איכות השפכים המוזרמים על ידם אל הים זוכים לאותן הטבות בדיוק כמו המפעלים שבקושי משקיעים משאבים בצמצום הזיהום – עובדה אבסורדית ומגוחכת.

מנגנון אבסורדי זה גורם למפעלים בעלי מודעות סביבתית לצמצם את ההשקעה שלהם בהפחתת הזיהום, ולמפעלים שלא השקיעו כלום בהפחתת הזיהום – להמשיך ולהימנע מהשקעה בעניין, משום שממילא אין על כך שום תגמול.

מדינת ישראל מקצה מידי שנה לגורמי התעשייה השונים מאות מיליוני שקלים כמענקים, לצד הטבות בשווי של מאות מיליוני שקלים. המענקים ניתנים כנגד התחייבות לפיתוח ולייצור מוצרים אשר יובילו לגידול בהכנסות המדינה ובגידול בתל"ג. כמו כן ניתנות הטבות כגון פטור והקלות ממיסים, הלוואות בריביות אטרקטיביות וכד' לשם עידוד התעשיינים להשקיע מכספם במדינת ישראל. הגורמים האמונים על מתן ההטבות מקפידים להבהיר בפרסומיהם כי קיימים תנאי סף לקבלת ההטבות - כגון התחייבות לשמירה על חוקי העבודה ורווחת העובד. עם זאת, אין בנמצא התייחסות ראויה להימנעות מזיהום סביבתי.

המסקנה היא כי במדינת ישראל קיימת זכות ראשונים למפעלי התעשייה על פני משאבים ציבוריים – הן פיננסיים והן סביבתיים - וזאת על חשבון זכותו של הציבור ועל חשבון בריאותו, ותוך התעלמות מהחוק. בנוסף, לא השכילה מדינת ישראל לפעול ליצירת מנגנון ברור שמיטיב דווקא עם מפעלים שהוכיחו אחריות סביבתית אמיתית לעומת מפעלים שהאחריות הסביבתית מהם והלאה.