בסוף יהיה פה צלול

הים התיכון

הוא חלק מהותי בחיינו היומיומיים, גם אם לא מבקרים בחופיו הרבה: כ- 70% מאוכלוסיית המדינה גרה ברצועת החוף.
אבל התושבים מסתפקים במועט: מתוך 190 ק"מ של חוף, כ- 50 ק"מ סגורים מפני הציבור לצורכי נמלים, תחנות כוח, תשתיות וביטחון, ומתוך כ- 150 ק"מ הפתוחים לציבור, כ- 40 ק"מ בנויים, עוד כ- 40 ק"מ מיועדים לבנייה עירונית וב- 15 ק"מ נוספים - בינוי כפרי (קיים או מתוכנן). רק כ– 53 ק"מ הם חוף טבעי פתוח. אורך החופים המוכרזים כחופי רחצה (עם מציל) הוא כ-17 ק"מ.
רצועת החוף של ישראל לאורך חופי הים התיכון עשירה במיוחד במגוון ערכי טבע, נוף ומורשת, שהם חלק חשוב מנכסי המדינה, ויש להם משמעות ערכית וכלכלית בתחומים רבים. עם זאת, כתוצאה מפעילויות ושימושים של בני האדם, האדם שאינם מביאים בחשבון את ההשלכות המצטברות וההשפעות ארוכות הטווח, נתונים החוף והים לסכנת פגיעה, אובדן והרס.
בשנת 1948 היו לכל תושב בממוצע 31 ס"מ של חוף, כיום נותרו רק 2.5 ס"מ חוף לתושב.
והים עדיין מתמודד עם מוקדי זיהום ים במפרץ חיפה, במוצא השפ"דן ובשפך נחל שורק.