בסוף יהיה פה צלול

חופי ישראל מהדרום ועד לעכו בצפון ניזונים מחול שמקורו בדלתא של הנילוס. החול מוסע באמצעות הגלים וזרמי הים. המאזן הטבעי שבין הזנת החופים בחול לבין סילוקו מהם על ידי פעולת הגלים והרוח נשמר במשך לפחות כ- 2,000 שנה. מאזן זה הופר כתוצאה מכריית חול החופים ובניית מבנים ימיים.
כרייה של כ– 10 מיליון מ"ק חול בחופים לצורכי בנייה החלה בראשית המאה ה- 20 ונמשכה עד להפסקתה על פי חוק ב- 1965.
הקמת מבנים ימיים בצמוד לחוף או בקרבתו כגון: נמלים, מעגנות, בריכות למי קירור בתחנות כוח, ושוברי גלים, גורמת להצטברות חול ליד המבנים בצד שממנו מגיע החול. בצד השני, בכיוון תנועת החול, נגרמים חתירה והרס המתבטאים בנסיגת קו החוף. לפי אומדן גס כל המבנים שלאורך חופי ישראל לכדו עד כה בקרבתם כעשרה מיליון מ"ק חול. האומדן לעיל של כ– 20 מיליון מ"ק חול סך הכל, שווה לכמויות החול נטו המזינות את כל חופי ישראל במשך כ- 60 שנה.
ובכל זאת, יש מה לראות:

הים התיכון וחופיו הם כר להתפתחות של מיני צמחים ובעלי חיים.
אוצרות טבע: מערות ראש הנקרה, חופים חוליים שבהם מקננים מדי שנה צבי ים, איים קטנים באזור אכזיב, ושונית בחוף שקמונה.
בעלי חיים: מאז פתיחת תעלת סואץ, בשנת 1869, אנו עדים להגירה של קרוב ל- 300 מינים, מדגים ועד רכיכות ואצות, מים סוף לים התיכון.
שרידים ארכיאולוגיים: עתיקות קיסריה, אשקלון, עכו ויפו. גם בתוך הים מצויים שרידים של יישובים פרהיסטוריים, שרידי ספינות טרופות ומטענים, נמלים ומעגנות.